מתנת הפיות 

כשהייתי ילדה קטנה, ראיתי דמויות זוהרות בכל מקום. לפעמים הן שוטטו להן בחופשיות, ולעתים היו צמודות לאנשים. גם עצים ושיחים, בתים, ובעלי חיים זהרו באורות שונים. לאורות האלה, ידעתי, קוראים "פיות". השם היה מוכר לי מספרי הילדים שאבא היה קורא לי מתוכם לפני השינה.
כשניסיתי לחפש ולראות מתי היתה הפגישה הראשונה שאני זוכרת, נזכרתי בארגז החול:

הייתי בת 3 ויצאתי לגן הציבורי שליד ביתי.
השיחים זהרו באור אחר צהריים מוקדם, ואני שמתי פעמי אל ארגז החול.
אימי לא היתה לידי, משום שחמקתי ממנה. זה היה הצעד הראשון האמיץ שלי החוצה, ורציתי לגלות את העולם לבדי.
לבי פרפר מחרדה, ולא רציתי להדאיג את אמי, אבל ידעתי שמשהו חשוב עתיד התרחש, ושעליי לחפש אותו. רגל שמנמנה אחר רגל שמנמנה, פסעתי בשביל המוביל לגן המשחקים, ושם, מתוך השבילים המתפצלים הרבים, בחרתי בזה המוליך לארגז החול.
השיחים שליד הארגז זהרו. דבורה הדגימה לי כיצד היא מלקטת אבקנים מתוך הפרחים הכתומים דמויי השפורפרת ומתוך פרחי ההיביסקוס הענקיים. הרגשתי שהיא מלמדת אותי בכוונה יתירה וכשלא הבנתי, חזרה על הפעולה למעני. "כך, כך - שימי לב - כך מלקטים." גם הדבורה זהרה בשמש והשערות שעל גופה יקדו כל אחת בנפרד בקרניים של זהב. למעשה, גן השבילים כולו ריקד בזהרורים של אור חם וצל קריר ירקרק, וכל שביל היה סודי ומפתיע, מענג ופוקע מהבטחות להרפתקאות שלא ישוערו.
הפיתוי לקום ולרקוד בלב מערבולת האורות היה גדול, אבל אני המשכתי לשבת בארגז החול, מתענגת על חופני החול שבכפות ידיי. מסננת ומתבוננת בכל הקסם שעיניי חוזות בו. הכול היה טוב וחמים. זרימת החול הזהוב בין אצבעותי היתה מענגת ממש כפי שהיא, בלי צורך בשום פעילות נוספת. אצבעותי נתקלו בחפץ קטן. זה היה מטבע זהב קטנטן, בדיוק בגודל שבין אגודל לאצבע של ילדה קטנה. כשהחזקתי את המטבע בין האצבעות, הוא נעלם, ורק אני יכולתי לראות אותו מן הצד.
כשחזרתי הביתה - המטבע עדיין אחוז בין אגודל לאצבע - ניסיתי להראות את המציאה לאימא. היא התאמצה למעני להעמיד פנים שהיא רואה, אבל צליל חסר כנות בקולה העיד שאינה רואה דבר. נפשי נטרדה מאוד. הלכתי לישון כשהמטבע אחוז בין אצבעותיי והתעוררתי עם שחר כדי להתבונן בו ולהתפעל מיופיו. האותיות "שדי" היו מוטבעות בו. ניסיתי מאוחר יותר לצייר להוריי את הסמלים ולהבין מהי משמעות האותיות הללו, אך ההסברים שקיבלתי מהם לא הניחו את דעתי כלל.
באותו לילה הגיעו הפיות, חבריי הדמיוניים.. שורות שורות של אורות בהירים וצוהלים מילאו את הסלון בבית הוריי ונשף חגיגי התקיים לכבודי. פיות וגמדים ועוד כל מיני יצורים זוהרים הריעו לילדה הקטנה שהצטרפה לקהלם, אחזו בזרועותיי וסובבו אותי במעגלי ריקוד משוחררים ושמחים. רקדנו, עד שהתיישבתי תשושה על הכורסא, ונרדמתי מכורבלת בתוכה.
בגיל שלוש עדיין יש לילדים אמון רב במבוגרים. למרות החוויה המאכזבת עם המטבע, התחלתי לספר להוריי בשמחה על חבריי החדשים... ונתקלתי בחומה. אימא ואבא הביטו בי בדאגה, ואימא אפילו הניחה כף יד צרה ויבשה על מצחי כדי לוודא שאני בריאה ושאין לי חום..
בהמשך גיליתי שגם החברים החברות האנושיים האחרים שלי דחו את חבריי הקסומים ולעגו לי. הלעג היה מר ומכאיב, כך שנאלצתי לשמור הכל בסוד. הפיות, מצדן, כיבדו את הצורך שלי בסודיות, ורק הראו לי מדי פעם מזווית העין, תנועת גל צבעוני, עלה נוצץ או כנף בוהקת בכחול של עורבני, ובכלל, נצצו לי מרחוק כדי להזכיר את קיומן. עולם הפיות נגלה לי, אך נסוג אל עולם החלומות של הילדות.
עם השנים, מרוב הסתרה, שכחתי בעצמי את קיומן, אבל משהו בתוכי תמיד נשאר קשוב: זווית העין תמיד ארבה לתפוס את נצנוץ האור שמסמן "כן, לכאן" או אפרוריות אנרגטית שמסמנת "בשום פנים ואופן לא לכאן". להיכן שהיה אור, להיכן שזהרורים סימנו את הדרך - לשם הלכתי, וכך נעשו בחירותי בהמשך דרכי בחיים, בלי לזכור את הפיות עצמן.

כבר הייתי בת 36, כאשר הפיות החלו לחזור.
הן החלו להיראות לי כדפוסי אנרגיה מפורטים, כדמויות המסתתרות בעלוות העצים, בתוך שלוליות מים, בכתמי צל ואור ובכלל, בכל מקום שבו חיפשתי אותן.
באותה תקופה נסעתי לקפריסין לבקר את חברתי הטובה רוז.
רוז באה מכפר יווני וחיה כיום בקפריסין.
סיפור הידידות שלנו הוא מוזר ומופלא, כאילו נוצרה בינינו חברות נשמה שהיא מעל למקום ולזמן. ישבנו במסעדה ליד המזח ושתינו קפה, מנהלות שיחה שהחלה עם פגישתנו הראשונה בזמן מלחמת המפרץ, ונמשכת עד עצם היום הזה.
רוז הציעה לקרוא למעני בקפה. היא למדה את האמנות מאימה ומאימה של אימה, שלמדה אותה מאימה שלה.... ברור שהסכמתי!
התבוננתי יחד עם רוז בקפה וראיתי את הדמויות שהיא "מפתחת" מתוך כתמי הקפה ופתאום הכל התחבר. הרי זה ברור - גם רוז רואה פיות. בדיוק כמוני...
יחד ראינו את דפוסי האנרגיה שלי כפי שנספגו בחלקיקים הזעירים של הקפה דרך תנודות ידי וכל הרטטים הזעירים שגוף אנושי מייצר, והבנתי יחד עמה את משמעותם של הדפוסים שהוטבעו על דפנות הכוס, ואת נצנוצי האנרגיה שהובילו אל כל דמות והראו אותה במפורש.
במשך שנים רבות נוספות התבוננתי - בכוסות הקפה או התה הרבות ששתיתי אני, ובכוסות ששתו אחרים. עשיתי קריאות רבות לחברים ולחברות שלי, והתמחיתי בפענוח הדפוסים, הדמויות והסמלים שתמיד נמצאו שם, ותמיד דיברו אמת.

כאשר עזבתי את בן-זוגי, את ביתי במעלה-צביה ואת האימן, מצאתי עצמי לבד בעולם וללא מקור פרנסה. נכון - למדתי דברים רבים, והידע שלי משתווה לזה של אדם שלמד שנים רבות במוסדות אקדמיים מוכרים - אלא שבידי לא היו התעודות המעידות על הידע הרב שצברתי בעולמות הרוחניים. גם כאן, חשו הפיות לעזרתי והחלו להראות לי שיש לי כישורים רבים - כמו ריפוי למשל, או כמו היכולת לפענח את דפוסי האנרגיה שנוצרים סביב אנשים, או ראייה אנרגטית - כישרונות טבעיים שבהם אני יכולה להשתמש, לטובת האנושות ולטובתי אני.
הן שרטטו שבילי אור שהוליכו אותי אל הבית שבו אני חיה כיום, ואל החברים האנושיים הנכונים שמסייעים לי בדרכי ותומכים בי. הן הוכיחו לי שיש ביכולתי לפקוח את העין הפנימית שלי למענם של אנשים אחרים ולעשות קריאות קפה ובהן אבחנות ועצות טובות המגיעות ישר מתוך תבונתו העמוקה של היקום.

בקריאות האנרגיה ובקריאות הקפה, אינני יכולה שלא להגיד את הדברים שאני רואה - לטוב או לרע. הפיות דורשות יושר ושקיפות מוחלטת. תמיד, לפני כל קריאה, אני מבקשת מן הפיות לסייע לי לקרוא את הקריאה הטובה ביותר עבור האישה או הגבר שמולי, לטובתם הגבוהה ביותר של האדם, היקום, וכל הברואים ברי-התחושה, והן תמיד נענות, ובפירוט רב. לכן, אינני יכולה לעצור את המילים שזורמות מתוכי אל האדם מקבל הקריאה - אני רואה את הסמלים ואת משמעותם ומספרת לאדם מה התגלה לי, בלי להסתיר דבר. אני בוטחת בראיית הפיות, והפיות מצדן מעניקות לאדם שמולי את היכולת לראות יחד עמי את מה שנגלה בשרטוטים העדינים של הקפה. לפעמים אני מציירת למען האדם את הדמויות על דף נייר, ולעתים נדירות האדם רואה גם את שובלי האור.